<h1>בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית רביעי שער שני</h1>
<h2>דף ט:</h2>
עוד נראה מדברי החכם בענין תשע חנויות כלן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה דקיימא לן דאם לקח מאחת מהן ואינו יודע מאי זה מהן לקח אסור, דהוה ליה קבוע דחשבינן מחצה על מחצה. ובנמצא הלך אחר הרוב דהולכין על שעה זו שנולד הספק והוה ליה פירש ואזלינן בתר רובא, ולפי מה שכתב בענינים אלו הוא הדין אם היו בעיר זה עשר חנויות מוחזקות לנו כלן בבשר שחוטה ולקח מאחת מהן ואינו יודע איזו היא ואחר כן נתברר לנו שא' מהחנויות אלו בשר נבלה, הרי מה שלקח מותר שבשעה שנולד הספק כבר פירשה זו ואזלינן בתר רובא ע"כ. ואגב חורפא אמרה וליתה וכדמעיינת בה שפיר משכחת להו דלא דמיין כלל, דאלו בנמצא דאזלינן בתר רובא הספק שנולד לנו על שעה זו על חתכה זו עם היות החנויות ברורים שאין בהם ספק והספק שעליה היא על שעה זו ולא על שעת פרישתה מן החנויות, אבל בשר שניקח מן החנויות בעודן כלן בחזקת היתר, כשנתברר שאחת מן החנויות אסורה אין תורת הספק הזה על שעה זו שאין תולדת הספק מצד עצמה אלא מצד ברירת החנויות שנתברר עכשיו שאחת מהן אסורה ומתוך כך נולד בה ספק על אותה שעה שהיא פירשה בידי הלוקח מהן, א"כ ספק זה אינו מחודש אלא גלויי מילתא בעלמא הוא שתחלה היה נעלם ממני שהייתי סבור שכולן מותרות וכשנתברר שאחד אסור איגלי מילתא למפרע שבשעת מקח חתיכה זו, כשפירשה מהן באותה שעה היה ספק שלה וזה ברור. עוד כתב דחתיכה חשובה של בשר חי אוסרת תערובתה אפי' באלף כדין חתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחין ע"כ. ואינו נכון שאין דין חתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחין אלא בשהיא ראויה עכשיו להתכבד בה כגון שנתבשלה, אבל כשהיא חיה לא.
<h2>דף י.</h2>
ולענין בשר שנתעלם מן העין איפליגו בה רב ולוי דרב אסר ולוי שרי ומוכח בהדיא בגמרא דרב מחמיר בבשר שנתעלם מן העין טפי מנמצא ביד נכרי, דאילו נמצא ביד נכרי כל היכא דמקולין וטבחי ישראל מותר דרובה היתירא ואזלינן בתר רובא, אבל נתעלם מן העין לעולם אסור דחיישינן לעורבים ושרצים, ועורבים ושרצים מכולי עלמא שקלי ורובא דעלמא איסורא הוא, ולוי שארי דלא חאיש לנתעלם מן העין. ואמרינן בגמרא דרב חנן מנהרדעא איקלע לבי רב כהנא לפום נהרא במעלי יומא דכפורי אתו עורבי שדו כבדי וכולייתא אמר ליה שקול אכול האידנא ודאי דהיתירא שכיחי טפי. והשתא האי עובדא אתי כלוי דאילו לרב ודאי אסירי דהא לדידיה אפי' במקולין וטבחי ישראל דרובה היתירא אסור בשר שנתעלם מן העין. ואמרינן רב חייא בר אבין איתבר ליה כרכשא ביני דני אתי לקמיה דרב הונא אמר ליה אית לך סימנא בגוויה אמר ליה לא, אית לך טביעות עינא בגוויה אמר ליה אין אי הכי זיל אכול. רב חנינא חוזאה איתבר ליה גבא דבשרא אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה אית לך סימנא בגוויה אמר ליה לא אית לך טביעות עינא בגוויה אמר ליה אין, אי הכי זיל אכול והני תרי עובדי כרב אתו דאי ללוי כיון דשרי נתעלם מן העין הני ודאי אפי' בלא טביעות עינא מישרא שרו והשתא תמיהא טובא שמעתא והני עובדי דפליגי אהדדי. ותרצתא דשמעתא ומחוורתא דמלתא דהני עובדי כולהו כלוי ועד כאן לא איפליג לוי בהדי רב בנתעלם מן העין אלא במאי דמחמיר ביה רב טפי מנמצא ביד נכרי, דאסר ליה אפי' היכא דרובא היתירא ובהא פליג לוי עליה, דלוי סבר דנתעלם מן העין כנמצא ביד נכרי דודאי חיישינן לעורבים ונמצא בפי עורב כנמצא ביד נכרי דחששא בעלמא הוא ולא חיישינן לעורב למישקל מכולי עלמא אלא מדוכתיה, וכל היכא דבדוכתיה רובא היתירא כשר והיכא דרובא איסורא או מחצה על מחצה אסור נמצא בפי עורב או נתעלם מן העין, דחיישינן לעורבים ושרצים דשקלי הא ומייתי אחרינא. והלכתא כלוי והיינו דרב חנן דשרינן ההוא יומא משום דהיתירא שכיחי טפי בדוכתייהו ואידך עובדי דרובא איסורא בדוכתייהו או מחצה על מחצה בעינן סימנא או טביעות עינא, הא אי הוו רובא היתירא הוה שרינן בההיא כרכשא וההיא גבא דבשרא, דלא גרע ביני דני מפי עורבים ואפי' בפי עורבים שרינן היכא דרובא היתירא כי ההיא דכבדי וכולייתא משום דאפילו תימא דהוחלפה מ"מ היתירא היא, ומההיא משמע דלא חיישינן אלא לעורבים דההוא דוכתא ולא לעורבים דכולי עלמא ושלא כדברי המחבר שכתב דההוא יומא דמעלי יומא דכפורי אפילו ברחוק הרבה מפומבדיתא כולהו היתירא נינהו, והיה לו לסיים לנו תחומין עד כמה צריך שיהו כלן ישראלים אי סגיא דחד יומא או כמה. וכן מה שכתב שאם הניח בשר במקום אחד וניטל משם ומצאו במקום אחר חוששין לו שמא אחר הוא. ואפי' ללוי, והביא ההוא דמייתינן בפסחים הניח מאתים של מעשר שני ומצא מנה הרי זה חולין לרבנן, אין דבריו נכונים דהא אמרינן בבבא מציעא רבי אמי אשכח פרגיות שחוטות ושרו ליה והרי שם שניטל ממקומן ונמצאו במקום אחר והתירו, ואפילו תאמר שהיה ספק, היה להם לחוש לכך. וההיא דפסחים אינה ראיה כלל דאנן הכי קאמרינן דאפי' הוחלפה כשרה דאפילו בפי עורב כשרה כל היכא דרובא היתירא. ולא נתחוורו דבריו בזה כלל והנכון כמו שכתבנו.
<h2>דף מד.</h2>
כתב החכם איסור שנפל ואינו יודע להיכן נפל כגון שתי קדרות ונפל חתיכת איסור לתוך אחת מהן ואינו יודע באי זו נפל ואם האחת של היתר והשנית של איסור תולין להקל לומר שלתוך אותה של איסור נפל באיסורין דרבנן, וכן באיסורין של תורה ושיעורין דרבנן כגון מין במינו ואיכא רובא היתירא כנגדו של איסור ומדרבנן חד בתרי בטיל, ואיכא קדרה אחרת של איסור אף בזו תולין להקל לומר שלתוך אותה של איסור נפל ולא בזו של היתר כלל כיון דאפי' אם איתא דנפל לזו של היתר לא מיתסרא דאורייתא. וכן אפילו במין בשאינו מינו כל היכא דליכא ממשו של איסור למאן דאמ' טעמו ולא ממשו דרבנן ואיכא רובא היתירא וכן אפי' היכא דאיכא טעמו של איסור וממשו ואין באיסור כנגד אותה קדרה של היתר בכדי אכילת פרס דאורייתא מכלל דבציר מהכי לאו דאורייתא. ויש מי שאומר דלדברי האומר כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אף בפחות מיכן איסור תורה עד דאיכא ששים דבטיל טעמא ומכל מקום אין לוקין עליו בפחות מיכן דהוה ליה כחצי שיעור דאין לוקין ע"כ ולשון אחרון זה עיקר. והקשה החכם בהא דאמרינן מין במינו ברובא מהא דאמרינן בפסחים דאמר ר' יוחנן כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא ומותבינן עלה מדתניא ב' קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהם שני סאין אחד של חולין ואחד של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה, ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר ומתרצינן בתרומה בזמן הזה דרבנן, ואם איתה הוה ליה למימר התם במין במינו דמדאורייתא בטל ברובה, וכתב דאם איתא דכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא בשאינו מינו, אף במינו ה"ל להחמיר מדרבנן בדכותה ולא נימא שאני אומר. ואינו נכון דכל בדרבנן מקילינן אלא האי דלא אהדר ליה משום עדיפא ליה משני דאיהו סבר דתרומה בזמן הזה דרבנן.
